<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ה</h1>
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא חמש אונות אית לה לריא' תלתא מימינא ותרתי משמאל' אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה. זה הוא כשהבהמה היא תלויה ברגליה ופניה כלפי האדם שימינה הוא ימין האדם ואלו החמש אונין הם מלבד האומות הגדולות. יש לשאול וכי רבא להוסיף על הטריפות בא והא אמרי' לקמן בהאי פירקא [נ"ד ע"א] בההיא דר' יוסף רושבא דמחו בגידא דנשיא וקטלי וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים וכן אמרו בההיא דרב פפא בר אבא דמחו בכוליאתא וקטלי ובמשנתנו לא מנו חסרון באונין ואין לומר דאתו ברבויא דזה הכלל שהרי לא הזכירו בגמ' אלא שב שמעתא וזו אינה מהם. וא"ת שזה הוא בכלל מה ששנינו הריאה שניקבה או שחסרה שא"כ לקמן דשקלו וטרו חסרון מבפנים בריאה אי שמיה חסרון או לא ובעו לאוכוחי מדתנן ריאה שניקבה או שחסר' דחסרון מבפנים שמיה חסרון (או לא ובעו) דאי מבחוץ היינו נקב' ודחיקו לאוקומא אליבא דר' שמעון ודלא כהלכתא מאי דוחקיהו בהכי לוקמוה אליבא דהלכתא ואפ"ה ליכא למיגמר מינה דחסרון מבפנים שמיה חסרון דלעולם לא שמיה חסרון. ואי מקשי לן ממתני' דתנן שניקבה או שחסרה ואי מבחוץ היינו נקב' לא תקשי לך כלל דמתני' לאו בחסרון דגופא מיירי אלא בחסרון האונין וכדרבא. ואיכא למימר דסבירא להו לרבנן דחסרון דמתני' בגופ' דריא' משמע ומשום הכי ליכא לאוקומא אלא מבפנים ותשמע מינ' דחסרון מבפנים שמיה חסרון או מבחוץ ואליבא דר' שמעון דלא טריף בנקבה עד שתנקב לבית הסמפונות ואי חסרה טריפה. וא"ת הדר קושיין לדוכתיה וכי רבא להוסיף על הטריפות בא וי"ל דכיון דמ"מ חסרון בריאה איתא במתני' אע"ג דמתני' לא איירי אלא בגופה דריא' אי פריש רבא דה"ה למנין האונין לאו תוספ' על הטריפות הוא כנ"ל. וכיון דאי חסיר טריפ' ה"ה אי אייתר טריפה דהא אמרי' לקמן [נ"ח ע"ב] גבי בעלת חמש רגלים שאם היתה יתירת רגל שהיא טריפ' משום דכל יתר בנטול דמי והלא היא כחסרת אונא אחת מחמש וכן פרש"י ז"ל כל יתר כנטול דמי הותיר אחת כחסר אחת וכבר אמרנו דאי חסר טריפ' וגם לפי' הרמב"ן ז"ל שפירש כל יתר כנטול דמי דכנטול ממקומו דמי א"כ כשתטול האונה היתיר' הרי היא נקוב' וכבר שנינו הריא' שניקבה בכלל טריפות. ואי חליף נמי טריפה שלא תאמר זה אינו חולי שתמות ממנו הבהמה אלא שנוי הסדר שהימין חוזר שמאל והשמאל חוזר ימין דומה לאדם אטר יד ימינו ששמאלו חזר ימינו ואינו חולי וגם מטע' זה אמרו חכמי הטבע שאפשר שימצא הכבד בצד שמאל והטחול בצד ימין ע"כ הוצרך רבא לומר שגם זה חולי הוא ובכלל אין כמוה חי' ששנינו במשנתינו הוא שהרי יש כאן חסיר ויתי' אלו הן דברי רבא ובחסיר ובחליף קי"ל כותיה דליכא מאן דפליג עליה אלא ביתר כמו שנפרש. ומצאתי בשם הרז"ה ז"ל דטעם דחליף הוא מפני חסרון צד ימין לא מפני יתיר השמאל דהא קי"ל בדרא דאוני ובדרא דאוני קי"ל דמותרת ולא נ"ל כן שא"כ נלמוד מכאן שאין הענוניא משלמת ולא מצאתי בשום מקום שילמדו זה מכאן וגם תקשי למאן דס"ל דמשלמת כמו שנכתוב לקמן והר"ב ז"ל עצמו כן כתב דמשלמת ותקשי דידיה אדידיה. ע"כ נ"ל שאיסור חלוף הוא שכיון שנשתנה סדרן של אונין אין כמוה חיה טריפה שהחילוף עצמו הוא חולי ומשו' חסיר לבדו ומשו' יתר לבדו לא מיטרפא למאן דאית ליה דענוניא משלמת ובחילוף אסירא והרמב"ם ז"ל כתב שלעול' לא נאסר בחילוף אלא א"כ נמצאת בלא ורדה ולענין מה שאמר רבא דיתר טריפה התלמוד חסר מדתו דאע"ג דס"ל לתלמודא כותיה דרבא בחסיר. וק"ל נמי דכל יתר כנטול דמי וליכא מאן דפליג עליה דרב הונא דאמר הכי ורב אשי ורבינא דבתראי נינהו ס"ל כוותיה כדאיתא לקמן בפירקין [נ"ח ע"ב] אפ"ה ביתר ס"ל לתלמודא דלא בכל יתר אמרינן דכנטול דמי אלא ביתר שבא מחמת שנוי מנהגו של עולם בבריא' הבהמות אבל אם אותו יתר אינו מחמת שנוי מנהגו של עולם אלא מחמת בריאות גדול' ותוספת כח כמו האדם שנמצאו לו שש אצבעות זה היתר אינו כנטול משום הכי אמרינן דביתר בדרא דאוני לא מטרפא שאין זה אלא מחמת תוספת כח ונ"ל שאפי' למזבח לא מתסרא מחמת מום דאע"ג דבעלת שלש ידים היא אסורה למזבח כדתנן בבכורות [מ' ע"א] ומייתו לה לקמן [נ"ח ע"ב] ואמרינן עלה דלהדיוט שריא דהיינו דוקא ביתרון שהוא במקום שאין בו טריפות דחסרת יד אינה מיטרפת אבל יתרון שהוא במקום שהחסרון אוסר להדיוט אלו היה אוסר לגבוה משום מום גם להדיוט היה אוסר דבאבר שהבהמ' נטרפת אין לנו הפרש בין גבוה להדיוט שאין אוסר לגבוה אלא משום הנכר בחוץ וטריפה מבפנים כמו שהוכיח בראשון ממנחות [ו' ע"א] כנ"ל ודברי רבא ביתר לא הודו לו בעלי התלמוד אלא כשהוא במקום יוצא חוץ ממנהגו של עולם וזהו שאמר בגמ' לית הלכתא כרבא ביתרת והני מלי דקימא בדרא דאוני. והכי הלכתא וכן רש"י ז"ל שהוא ראה רבו הרב רבי יעקב ז"ל שהכשירה. וכן פסקו הגאונים ז"ל דהיכא דקיימא בדרא דאוני כשרה אבל אגבה אפי' כטרפא דאסא טריפה וכיוצא בזה דברו חכמי הטבע כי הם אמרו כי כשיש תוספת באיברים או בגודל או במספר הוא מרבוי המותר כמו האשה שתלד תאומים או האיש שיהיו לו עשרים וארבע אצבעות כמו שנזכר בכתוב בשמואל [ב' כ"א] ותהי עוד מלחמה בגת ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר וכבר מצאו גוזל בעל ארבע כנפים וכן אנו רואין בכל יום ביצה בשני חלמונים וזהו כשהגודלו ורבוי המספר הוא במקום הראוי כגון שיש לו שני ראשים. וכבר הזכירו ז"ל [מנחות ל"ז ע"א] ההוא ינוקא דאיתיליד והוו ליה תרי רישי וראינו בתוך ביצה אחת אפרוח בשני ראשים ובכל ראש שתי עינים. אבל אם אינו במקום הנהוג הוא שנוי רע ואינו ממנהגו של עולם על כן כשראו שור אחד שיצא לו קרן בשוקו אמרו שזה הוא יוצא ממנהגו של עולם ואמרו שהוא מפליאות הטבע שאלו היה לו שלש קרנים או ארבע בראשו אותו תוספת הוא כמנהגו של עולם והוא מפני תוספת כח. אבל כשהיה בשוקו הוא מפני שנוי הבריאה כמו האומן שהוא מקלקל הכלי מפני שנתבלבלה דעתו כן הטבע נתבלבל בבהמה זו ואם הוא באבר שהבהמה נטרפת בו במקום שאינו נהוג כגון אגבה דריאה זה אינו מפני תוספת כח כמו בדרא דאוני אלא מפני בלבול היצירה וחלישות כח וכיון שהיצירה נתבלבלה הרי הוא אותו יתיר כחסיר כנ"ל שעל כיוצא בזה אמרו כל יתר כנטול דמי. ובלשון הזה כתב רש"י ז"ל בענין יתירת רגל [נ"ח ע"ב] ואע"ג דאמרן באוני דריאה לית הלכתא כותיה דרבא ביתרת הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו רבנן דאורחיהו בהכי אבל ביני ביני טריפ' אלמא דכנטול דמי וגבי רגלים דלאו אורחא הוא ודאי טריפה. ודקדק התלמוד שיהיה היתרון כטרפא דאסא ובספר יורה דעה כתוב שזה השיעור אחר שינפחו הריאה וכן נראה שהריאה בחייה נפוחה היא והרמב"ם ז"ל תפסו לזה השעור בדקדוק שאם היה אותו יתר פחות מטרפא דאסא היא כשרה והרמב"ן הסכים עמו והביא סיוע לדבריו דכל מקום שמזכירין חכמים שיעור בדקדוק מזכירין אותו כמו שנאמר בפ' היה קורא [ט"ו ע"א] אפילו מיל אינו חוזר ודקדקו בגמרא דווקא מיל אבל פחות ממיל חוזר. וכן בפ' מי שמת [קמ"ו ע"א] אמרינן אמר רבא דווקא דינר אבל פחות מדינר לא והקשו בגמ' פשיטא אפילו דינר תנן מהו דתימא ה"ה אפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא נקט קמ"ל ולמדנו מכאן שכל מקו' שהזכירו חכמים שיעורין אע"פ שאמרו אפילו דווקא נינהו אבל פחות מכן לא זה הוא דעתן ז"ל ואעפ"י שיש חולקין עליהם דעתי נוטה לדבריהם כי הם היו בקיאין בחכמת הרפואה וידעו זה מכח חכמתם כי האמת הוא שהיתרון שהוא מפני תוספת כח אין הבהמה נטרפת בו ואם הוא מפני בלבול היצירה הבהמה נטרפת בו וכשהיתר הוא כטרפא דאסא הרי הוא שיעור אונא כי האונות הקטנות הם כטרפא דאסא ולזה תפסו זה השיעור וכיון שהוא שיעור אונא אלו היה מפני בריאות ותוספת כח היה במקום הנהוג בדרא דאוני וכיון שלא היה בדרא דאוני אלא בגבא אין זה אלא מפני בלבול היצירה וחלישות ודינו של זה היתר כדין נטול שהאונות הם כדי לנשב על הלב שהוא חם ולזה היו בצד ימין שלשה וגם ענוניא דורדא ובצד שמאל לא היו אלא שנים לפי שהצד הימין הוא רב התנועה לפי שהוא יותר חם שהוא לצד הכבד שהוא יותר חם מהטחול שהוא לצד שמאל וצריך נשוב ביותר וכשהוא בגבה שאינו מנשב על הלב הוא בלבול היציר' כיון שיש בו שיעור אונא שהוא כטרפא דאסא אבל אם הוא פחות מטרפא דאסא אינו שיעור אונא שיהא בדרא דאוני וכיון שאין בו שיעור אונא אין בו בלבול היצירה אלא מפני תוספת כח ובריאות על כן אין דין זה היתר כנטול שאינו אלא כמו היבלות שהן גדלות בגוף הבהמה ואינן מזיקות בפעולות הטבעיות כנ"ל וזה השיעור של טרפא דאסא לא חלקו בו בין בהמה גסה לבהמה דקה שכיון שאיפשר להיותה אונא כמין הדק אף במין הגס נטרפת בו הבהמה ומכאן למד הרב בעל העיטור ז"ל שאם חסרה האונא ועמדה על שיעור טרפא דאסא שהיא כשרה ונלמוד מדבריו שאם היא פחותה מטרפא דאסא שהיא טריפה ואם זה היתר הוא מבפנים אמרי' עלה בגמ' ההיא דביני בינה דאיתו לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפא משום דלא קיימא בדרא דאוני ואמר ליה הונא מר בר רב אויא לרב אשי כל הני עזי בריאתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא וי"מ בריאתא שרועות באפר. וי"מ בריאות ושמינות ושני הפירושים כתב רש"י ז"ל וזה הפי' האחרון הוא מסכים למה שפירשנו שמחמת בריאות הוא בא זה התוספת אבל הפירוש הראשון נראה יותר נכון שזהו לשון בריאתא כמו שאמרו לעיל בריש פרקין [מ"ג ע"ב] הני חוי בריאתא קוצי אכלן וכן לקמן [נ"ח ע"ב] בההוא גובתא אמרי' כל הני עזי בריאתא הכי אית להו וקרו ליה ענוניתא דורדא לפי שהיא דומה לורד וענוניתא כמו אנוניאתא מלשון אונא שהוא אודנא שהוא כמו אוזן וכיון שזה היתרון הוא נמצא בקצתם אעפ"י שאינו בכולן אינו כנטול אם נמצא כמו שדרכו שיהיה בו והכי אמרי' לקמן בפרקין [שם] ההוא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא סבר רב אשי למטרפא משום כל יתר כנטול דמי אמר ליה הונא מר בר רב אויא לרב אשי כל הני עזי בריאתא הכי אית להו. זהו מה שנמצא בגמרא בענין עינוניתא דורדא ורבו בה הספקות מפני שאנו רואין כל הבהמות שלנו דהכי איתא להו ולפי מה שפירש רש"י ז"ל שלא היתה אלא אחת היכי אמרינן דכל הני עזי בריאתא הכי אית להו ורב אשי הכי הוה סבר למטרפא והלא כל הבהמות שלנו הכי אית להו וא"כ לא היתה בהמה כשרה לרב אשי על כן היה מפרש רבינו אפרים ז"ל כי שתים היו ומשום הכי הוה בעי רב אשי למטרפא משו' יתר אלא דכיון דעזי בריאתא הכי אית להו אכשרא וזה הפירוש היה איפשר לפי מה שאנו רואים היום שכל הבהמות שלנו הכי אית להו אלא שלשון הגמ' מוכח דלא הות אלא חדא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו שאין זה הפירוש נכון ועל כן פירש רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל דאע"ג דאמרינן בגמ' דלית להו הכי אלא עזי בריאתא ואנן חזינן דכלהו אית להו הכי לא קשה מידי לפי שהבהמות שלהם היו משונות מבהמות שלנו דבימיהן לא היו בהמות שלהם בענוניתא דורדא כבהמות שלנו. והביא ראיה שהבהמות שלהם היו משונות מבהמות שלנו. שהרי אמרו בבכורו' [י"ט ע"ב] פרה בת שתי' ודאי לכהן שלא היו יולדות עד שהיו בת שתי שנים ע"כ הוא ודאי בכור ובדורו' הללו הם יולדו' קודם לכן זהו כתב ר"י ז"ל והוא תמה בעיני שאין לדמות שנוי מספר האיברים לזמן העיבור שאיפשר שישתנה במהירות ומתינות אבל מנין האיברים איך ישתנה ואפשר היה לפרש שלא היתה אלא עינונא אחת כדברי רש"י ז"ל והיה זר בעיניהם אע"ג דכלהו הכי אית להו מפני שרבא לא הזכירה ולא הזכיר אלא חמשה אוני ותפסו דבריו בפשיטות שאין שם יותר ולא היו טבחים לבדוק אחר הבהמות ובפרק גיד הנשה [צ"ג ע"א] אמר רבי יוחנן אנא לאו טבחא אנא והלא אמרו [נ"ז ע"א] על חזקיה שהיה רבו של רבי יוחנן בנו של רבי חייא הגדול מדברי רבי נכר שאינו בקי בתרנגולין שהיה אומר אין ראה לעוף כלל ועל כן היה אפשר לומר שרב אשי לא היה יודע שהבהמות יש להן אותן עינוניא על כן רצה לאסרה משום יתר דלאו בדרא דאוני ואמרו כל הני חוי בריאתא או עיזי בריאתא הכי אית להו ולאו דוקא בריאתא אלא שטפא דלישנא בעלמא הוא וסרכא דההוא לישנא דאיתמר גבי גובתא דתרוייהו אמרינהו מר בר אוירא לרב אשי והתם דאתמר בדווקא והכא בלאו דווקא והרבה לשונות יש בתלמוד שנאמרו בלאו דווקא מפני קצת מקומות שנאמר בהם בדווקא כדאמרינן בפ"ק דיומא [ט"ו ע"ב] דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח וכתב רש"י ז"ל הכא לא שייך למתנייא. אבל בזבחים [ס"ב ע"ב] שייך דאיירי התם בנתינת כבש המזבח לדרום ויליף לה ממעלותיהו פינות קדים תן מעלותיו לדרום כדי שתהא תחלת פניותיו לקדים כשתפנה דרך ימין דכל פינות דרך ימין הן דתני רמי בר יחזקאל וכו' ואגררא דההיא גרסא נקט בכל דוכתא למזרח ולא שייך למימר אלא דרך ימין עכ"ל. וכן בפרק חזקת [מ"ד ע"ב] כגון שהכיר בה שהוא בת חמורו והיה לו לומר בת פרתו מפני סבת גרסא אחרת שנזכר בה [מ"ה ע"א] בת חמורו בדווקא כמו שכתב רבינו שמואל שם. וכן בפ' מפנין [קכ"ז ע"ב] אמרו גבי דמאי כיון דאי בעי (מפקד) [מפקר] נכסיה וחזי ליה ולא היו צריכין לאותו טעם באותו מקום אלא שטפא דלישנא הוא משום דאיתמר הכי בפסחים [ל"ה ע"ב] ובברכות [מ"ז ע"א] ובמנחות וכן כתב שם הרמב"ן ז"ל ומה שמחזיק זה הוא שלעולם לא נמצא עינוניתא לעזי בריאתא שלנו יותר משאר בהמות כנ"ל. וכתב רש"י ז"ל דמדסבר רב אשי למטרפא ש"מ לאו אורחא ובהני דידן דאיכא ברובא דידהו אי משכחינן דלית בהו עינוניתא כשרה עכ"ל. ולדברי רבי אפרים ז"ל דפירש דשתים היו אי משכחינן דליה לה כיון דכלהו אית להו הוה מסתבר למטרפא שהרי היא חסרה. וכן היא דע' הריא"ל ברצלוני ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דכשרה כדברי רש"י ז"ל [אמ"ה מעשה בא לידי בטלה אחד נשחט בביתי ולא נמצאת עינוניתא והתרנוהו וגם החכם הר' יוסף אצבי הסכים בהיתר ג"כ בספר חזה התנופה בסימן י"ז בסוף הסימן הוא מתיר אם חסרה עינוניתא או אם נמצאו שנים או שלשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות בדיקה פ"ז יעו"ש]. ואם יש שם שתי עינוניות כתב ז"ל שמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שנחלקו בה שני גדולי הדור ר' יהודה בר' ברוך וחבירו ולא פירש לי דעתו ונ"ל שהיא טריפה דהא יתירה דביני ביני הוא ולאו אורחא דהיא גופה לא אכשר' אלא משום דהנך בריאתא הכי אית להו. ולדברי רבינו אפרי' ז"ל היא מותרת שהרי פירש (דתרי) [דבליכא] עינוניתא שלדברי רש"י ז"ל היא כשרה. ולדברי רבינו אפרים היא טריפה. ואם יש שתים לדברי רש"י ז"ל היא טריפה. ולדברי רבינו אפרים ז"ל היא כשרה והגאונים ז"ל הסכימו להתיר תרתי עינוניתא. וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל שכתב סתם והני מלי מקמה משמע דכל מגואי היא כשרה ובין חדא ובין תרתי וכן נהגו להתיר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו לסמוך על הגאונים ז"ל. ויש לדקדק עליהם שאם שתי ענוניות הם כשרות היו מן הדין לאסור כשהוא חסרה ולמה נהגו להתיר אותה שאם כפירוש רש"י ז"ל החסרון מתירה והיתרון אוסרה. (ולפיכך) [ולפירוש] רבינו אפרים ז"ל היתרון מתירה והחסרון אוסרה. ונראה לי שזא' הענוניא כיון שאינה בדרא דאוני אינה כשאר אונות להטרף ביתרון שהרי היא כדבר נוסף מחמת תוספת כח וגדול רב וגם כשהיא חסרה אין להקפיד עליה שאינו אלא מפני מיעוט דם שיש בבהמה ולא הספיק לעשות אותו תוספת ולפי זה בין אין לה בין יש לה שתים כשרה היא ואינה יתר בלא דרא דאוני כיון דמשתכחא בהו ענוניא כל מגואי כדרא דאוני מקרי וכל זה כדי לקיים המנהג וכן כתוב בספר יורה דעה שכן עקר. ולענין אם חסרה אחת מימין ויש שם זאת הענוניא אם היא משלמת או לא כתב רש"י ז"ל שהוא מצא בתשו' הבבלים שאם יחסרו מנין האונין של ימין שהיא משלמת וכן הוא דעת הגאונים ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל וכן כתב הר"ב אל ברצלוני ז"ל. אבל רש"י ז"ל כתב שאין הדבר נראה לעיניו הואיל ולא קימא בדרא דאוני. ויש לסמוך בזה על הגאונים ז"ל שלפי דעתו של רש"י ז"ל שהוא מכשיר כשאין שם ענוניא היה יותר קרוב לומר שהיא משלמת לפי שאין זה חסרון אלא שנוי מקום שאותה שהיא רגילה להיות בדרא דאוני נשתנה מקומה לפנים במקום הרגיל להיותה שם. אבל לדעתו של רבינו אפרים ז"ל שהיה אוסר בשאין שם עינוניא היה יותר ראוי לומר שאינה משלמת שכיון שהיא צריכה להיות שם איך תשלים חסרון האונא בדרא דאוני. אבל מ"מ יש לומר כיון שהסכמנו להתיר החסרון והיתרון הוא הדין שיש לנו להתיר כשהיא משלמת שאין זה חסרון כיון שנמצאת זאת במקומה הנח ודרא דאוני מקריא. נמצא דין הענוניא בין בצד ימין בין בצד שמאל בין אינה בין יש בה שתים כשרה. ואם חסר ממנין האונין (ממנין) העינוני' משלמת וכן נראה מדברי הלכות גדולות שכתב אי קיימ' ההוא יתיר' בדרא דאוני וביני וביני כשרה אי אשתכח על גבה בין מהאי גסה בין מהאי גסה אפילו זוטא כטרפא דאסא טריפה. ונראה שדעתו לומר דכל מגואי כשרה וכל על גבה בין בצד שמאל בין בצד ימין טריפה. וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל שכתב וה"מ מקמה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה משמע דכל צד פנים הוא מותר ואינה טריפה אלא מגבה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. אבל הרב בעל העיטור ז"ל סובר שאפי' בצד פנים אם אינה במקומה הורדא ובצד ימין טריפה וכן נראה דעת רש"י ז"ל שהוא גורס וה"מ מגואי ופי' הוא ז"ל (אבל) מתתאי אפי' בטרפא דאסא טריפה. והרא"ש ז"ל נראה שהוא מסכים לזה שכתב שאם נמצאת בצד שמאל שהיא טריפה. אבל מדעת הרשב"א ז"ל נראה שהוא מסכים להתיר והרמב"ן לא הכריע בחדושיו כדברי מי ויש להקל כי מצאתי בספר ארחות חיים כי בנירונה נהגו להקל בעינוניא שנמצאת בצד שמאל להשלים מנין האונות בפני הרמב"ן ז"ל. ואמרו בגמרא [בע"ב] האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה ומפרשי לה בחד לישנא בגמ' דלית לה חתוכה דאוני שהיא כמו בקעת אחת. ולא ניכר בה חיתוך האונין. וכתב רש"י ז"ל דדוקא דשיעא לגמרי שאין ניכר שום הפרש וסדק. אבל אם יש שם כמין הפרש ניכר בו כשרה ויפה פירש שזו אוני יש לה אלא שנדבקו ולא יהא אלא סרכא הרי אמרו דתרי אוני דסריכן להדדי כשרה. וי"א שאם אין הפרש ניכר ביניהם וכשנופחין אותה ניכר ההפרש שהיא כשרה. ודעת יפה הוא זה שהרי בהמה בחייה נפוחה היא וא"כ הרי בחייה היה לה הפרש אונות. וי"א שאם אין הפרש כלל ביניהם דמייתינן סכינא דחליש פומיה כלומר שהוא חד ודק וזהו לשון חליש וחותך יפה ופסקינן להו אי מתחזינן כתרתי כשרה דודאי מסרך סריכן ואי לא טריפה. וכ"ש שאם כשמעביר אצבעו ביניהם הם מתפרקות שהיא כשרה ששתי אונות היו אלא שנסרכו וכשרה. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הם דבוקות כולו אלא שיש הפרש ביניהם כעלה של הדס כשרה. ויפה אמר שזה הוא שיעור אונא ולפיכך היא אוסרת מגבה כמו שכתבנו וכיון שזה הוא שיעורה א"כ אינה חסרה כלל אלא שהיה נראה דדוקא כשזה ההפרש הוא בסוף האונין בתחלת הפרשן אבל הוא כתב בין שיהיה בעיקרן בין בסופן בין באמצען והיה אפשר לחלק שבסופן צריך כעלה הדס שזו היא האונא אבל באמצען או בעיקרן אפי' פחות מעלה של הדס היה מספיק להכשירה שכיון שיש הפרש מעט ביניהן אעפ"י שנדבק בסופן אונא היא אלא שנסרכה אבל מה נעשה כבר הורה זקן וכ"ש שאמר להחמיר באיסורי תורה.
